פסק-דין בתיק ת"ק 002542/04

בפני תביעתם של זוג הורים לילד, שהיה במועד הארוע נושא תביעה זו בן 5. ביום 23.10.03 יצאה התובעת עם בנה הקטן לגינה הציבורית הסמוכה לביתם, הנמצאת בשטח השיפוט של הנתבעת, ובמהלך משחק בגינה הציבורית הוכש הילד ברגלו על ידי נחש צפע. התובעים מיהרו עם הילד לבית החולים ולאחר שבוע ימים של אשפוז, חלק מהזמן במחלקה לטיפול נמרץ, שוחרר הילד לביתו, שם נאלץ לנוח במשך שבוע נוסף. בסופו של דבר יצא הילד בריא ושלם מהארוע, למעט הטראומה המובנת שנגרמה לו. התביעה דנן היא בגין הפסד שעות וימי עבודה שנגרם לתובעים אגב טיפול בילדם, סביב ארוע ההכשה, ובגין עגמת הנפש, והתביעה הועמדה על סך של 17,800, גבול סמכותו של בית משפט זה.

טענות התובעים :

התובעים טוענים, שהנחש הגיע לדשא בגינה הציבורית עקב עבודות שביצעה הנתבעת, ממש באותו יום, בצמוד לגינה הציבורית, אשר כללו בין היתר עקירת שיחים והזזת קרקע על ידי טרקטור. לטענתם, אותן עבודות גרמו לכך, שנחשים, שמאורותיהם היו באיזור שבו בוצעו העבודות, ברחו אל דשא הגינה הציבורית.

למחרת הארוע דיווחה התובעת לנתבעת על שאירע ולאחר שיחה עם מנהלת מחלקת הגנים אצל הנתבעת, הגיע למקום לוכד נחשים שנשלח מטעם מחלקת התברואה של הנתבעת, מר אלי כהן.

יצויין, כי הגינה בה מדובר היא ממש בקצה גבול השיפוט של הנתבעת, בצד הצמוד לגבול של עיריית תל אביב, ונושקת לפארק הירקון. לטענת התובעים, לוכד הנחשים אמר להם, כי כבר פעל בעבר באותו איזור ולכד בקרבתו נחשים ארסיים.

התובעים טוענים, כי לנוכח עבודות העפר שבוצעו סמוך לגינה הציבורית, התרשלה הנתבעת בכך שלא נקטה כל פעולה למנוע מקרים כגון זה נושא התביעה. התובעים מתבססים בעיקר על דבריו של לוכד הנחשים, מר כהן, אשר ציין בדיון בבית המשפט:

"ייתכן מאד כתוצאה מעבודת הטרקטורים נהרסו מחילות נחשים שכנראה אולי היו שם ואולי זה הבריח את הנחשים, כל זה בסימן שאלה הדבר לא נבדק. אם אני יודע בוודאות שיש שם תנועה של נחשים הייתי בהחלט מודיע על כך. בנסיבות כאלה אם בעל המקרקעין היה פונה אלי בשאלה באשר לסיכונים, אם בכלל, הצפויים כתוצאה מביצוע עבודות במקום - הייתי ממליץ לפני ביצוע העבודה לסרוק את השטח וללכוד נחשים מהשטח עצמו או לחילופין לתלות שלטי אזהרה."

טענות הנתבעת :

הנתבעת טוענת ראשית, שהיא לא ביצעה את העבודות באזור וגם לא ידוע לה על ביצוע העבודות באזור. לתמיכה בטענה זו הגישה במהלך הדיון הראשון בבית המשפט מזכרים של אגף התברואה בעיריה ושל מחלקת גנים ונוף בעיריה, לפיהם לא בוצעה באותו איזור כל עבודה של טרקטור מטעמן. כן צורף מזכר של מחלקת הרכש והביטוח מיום 8.6.04, לפיו יומיים לפני הארוע תיקנה הנתבעת פנסים בגינה. בדיון השני בבית המשפט העיד מי שהיה בתקופה הרלוונטית מנהל מחלקת גנים ונוף בנתבעת, מר גיל שיבולי, וגם הוא טען שלא ידוע לו על עבודות שכרוכות בעבודת טרקטורים סביב הזמן של ארוע ההכשה. יצויין, כי על אף שאין מחלוקת על כך, שהגינה הציבורית היא בתוך שטח השיפוט של הנתבעת, הרי שהתלולית אליה מתייחסים התובעים היא קרובה מאוד לגבול עם תל אביב, ולגבי השטח שבו נעשו עבודות העפר - היתה טענה משתמעת של הנתבעת, שיתכן והטרקטורים היו קשורים לפרוייקט של עיריית תל אביב, שנבנה סמוך למקום.

טענתה השניה של הנתבעת היא הטענה המשפטית, הנורמטיבית: לדבריה, הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעים בשום צורה. המקום נמצא על גבול פארק הירקון, בו יש חיות בר למיניהן. לוכד הנחשים אמר בעדותו "אני מעריך שגם לולא עבודות הטרקטורים יכולה להיות תנועת נחשים ממקומות סמוכים כמו בגינה". הנתבעת מציינת, שגם לאחר הארוע נבדקה הגינה הציבורית על ידי לוכד הנחשים ולא נמצאו בה מחילות; מעולם לא התקבלה הודעה כלשהיא אודות נחשים אשר מצויים בגן בו התרחש הארוע; מעולם לא נרשם ארוע הכשה בגן הציבורי הזה; ההסתברות להכשת נחש בגן הציבורי נמוכה מאוד; לא קיים כל אמצעי זהירות שהיה ניתן לנקוט למנוע את הארוע: אפילו גודר הגן לא היה הדבר מונע כניסת נחש, ואפילו הוצבו שם פקחים, לא היו רואים את הנחש; לנתבעת אין, ולא יכולה להיות, שליטה על כל זוחל, חרק או בעל חיים אחר הנמצא בשטחה. עוד טוענת הנתבעת, כי האמצעי היחיד שניתן היה לנקטו הוא סגירת כל הגנים הציבוריים בעיר, ודבר זה, כמובן, מנוגד לאינטרס הציבורי בקיומם של גנים ציבוריים, לרווחת התושבים.

דיון והכרעה :

מלכתחילה, סברתי שאין די ראיות בפני להכרעה בשאלה העובדתית, אם לנתבעת היתה אחריות לעבודות שבוצעו בתלולית העפר, או אם ידעה היא אודותן. מכיוון שסברתי, שלשם הוכחת עובדה זו יש צורך בזימון עדים נוספים מעובדי הנתבעת, דבר שעשוי להיות בגדר הטרחה מיותרת אם אגיע למסקנה שבכל מקרה - אפילו אם תוכח אחריות הנתבעת או ידיעתה - הרי שלא התרשלה, קבעתי בהחלטתי ביום 29.8.04, שאתייחס תחילה לשאלה המשפטית, ורק אם מסקנתי הנורמטיבית תהיה, שאם הנתבעת ידעה על העבודות הרי שהיא התרשלה - יהיה טעם בהבאת העדים.

לאחר עיון נוסף בחומר, אני מגיעה למסקנה, שדי בחומר שבפני כדי לקבל את גרסת התובעים, שלא יתכן שהעבודות שבוצעו בתלולית העפר, סמוך למקום הארוע, בוצעו ללא ידיעתה של הנתבעת. המסקנה שהנתבעת ידעה על העבודות די בה, לטעמי, כדי להמשיך בדיון, ואין צורך לקבוע אם הנתבעת היתה גם אחראית לעבודות, שכן לדעתי לענין דנן - חובת הזהירות שלה במקרה זה תהיה זהה, בין שביצעה את העבודות, ובין שנתנה לאחר לבצען, בידיעתה וברשותה.

העד שיבולי, מנהל מחלקת גנים ונוף בנתבעת, אישר בחקירתו בבית המשפט, שהעיריה היא שמטפחת כיום את התלולית ומבצעת בה עבודות נוי וגינון. לא סביר בעיני, שהתלולית "הגיעה" לאותו מקום, שנמצא על גבול שטחה של הנתבעת, בלא ידיעתה של הנתבעת, והנתבעת "אימצה" את התלולית לחיקה. כפי שהעיד מר שיבולי: "העובדה היא בפועל שהעיריה החליטה לייפות את השטח לטובת תושביה". בנוסף, הוצג בפני מסמך של מנכ"ל הנתבעת, המאשר את ההשקיה והגינון של "סוללה חרוזים/בניין פיבקו" (היא הסוללה בה עסקינן) מיום 13.6.04 ( נ/1) ותמונות שצולמו לאחרונה ( ת/1) שהציגו התובעים, בהן רואים טרקטורים של הנתבעת עובדים במקום בו מדובר.

לענין זה, מסקנתי מתחזקת גם לאור העובדה, שיום לאחר ארוע ההכשה, שלחה מחלקת גנים ונוף בנתבעת קבלן, שביצע גיזום של השיחים הנמצאים בקרבת מקום ההכשה, כעולה ממזכר של הנתבעת מיום 8.6.04. מכאן, שהנתבעת ראתה עצמה אחראית לשטח ואף אם עבודות העפר לא בוצעו על ידי מי מטעמה, חזקה עליה שידעה על ביצוען.

מכאן, לשאלה אם לאור ידיעה זו, היתה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובעים והאם חובה זו הופרה.

כדברי כבוד הנשיא ברק בע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מ"י, שניתן רק לפני כשבועיים (הוצא מתוך האתר של נבו הוצאה לאור בע"מ):

"אחריותה של המשיבה נקבעת במקרה שלפנינו על פי הוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). הטלתה תלויה בהוכחת התגבשותם של יסודות העוולה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו, למשל: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128 (להלן: גורדון)). בערעור שלפנינו אין עוד מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת זהירות המוטלת על המשיבה כלפי המערער. כמו כן, אין חולק כי המערער ניזוק מענני האבק שיצרה המשיבה בפעולות הטשטוש אותן ביצעה. גדר הספק, אם כן, הוא ביסוד ההתרשלות. השאלה שעומדת במוקד הערעור היא, האם הפרה המשיבה את חובת הזהירות כלפי המערער.נ"

אין מחלוקת על כך שהרשות המקומית חבה חובת זהירות כלפי תושביה. לפיכך, אעבור לשאלה אם חובת הזהירות במקרה זה הופרה, ואמשיך בציטוט מאותו מקור, החל מפסקה 6 לפסק הדין: